כפר הנוער בן שמן והאתרים שסביבו - מידע כללי

עונה מומלצת: כל השנה, יפה במיוחד בחורף ובאביב. בקיץ נעים במיוחד לטייל כאן בשעות אחר-הצהרים המאוחרות. 
התאמה: כל המשפחה.
קושי מסלול: קל.
אורך מסלול: כ-6 ק"מ.
משך מסלול: שעתיים וחצי. 
מפה: מפת סימון שבילים מס' 9 "מבואות ירושלים" (מהדורה אחרונה ומעודכנת ביותר הודפסה ב-2019) 
הגעה לנקודת התחלה: נוסעים אל מושב בן שמן. ממשיכים בדרך הזית עד הכיכר. פונים ימינה בדרך הרימון ושמאלה בדרך שבעת המינים. דרך שבעת המינים מסתיימת בדרך התמר. כאן חונים וממשיכים בדרך עפר אל השדות.

המסלול המוצע כאן מיועד לדילוג בין הנקודות השונות ברכב ומתאים גם כמסלול אופניים.
*הכניסה לחצר הפנימית בבן שמן אפשרית בימי חול בלבד ובשעות היום.

על המסלול - כפר הנוער בן שמן והאתרים שסביבו

בחבל מודיעין נחבאת נקודה היסטורית לא מוכרת שחשיבותה בתולדות הציונות ארצית: כפר הנוער בבן שמן.

כפר הנוער בן שמן
צילום: יותם יעקובסון

נקודות עניין - כפר הנוער בן שמן והאתרים שסביבו

איפה מתחילים?

מנקודת החניה נצא רגלית אל השדות שחובקים את מושב בן שמן.
לכל עונה הקסם שלה: בראשית הקיץ מזהיבה החיטה, אחר כך החיטה נקצרת ונותרים השלפים.
בסתיו נחרשים השדות ובחורף החיטה שוב נובטת ועולה.
בלב השדות נגיע אל צומת T שבו נפנה שמאלה.
בצומת ה-T הבא ימינה ואחר כך שוב שמאלה – דרך מנהרה שעוברת מתחת לכביש מס' 443.
עם ההגעה לרחוב, המכונה בשפה המקומית "הירדן" (בעבר כביש רמלה-לוד-רמאללה) נפנה בו ימינה. 

בלב השדות נגיע אל צומת T שבו נפנה שמאלה
צילום: יותם יעקובסון

הדרך חולפת תחת עצי פיקוס ענקיים שיוצרים מנהרה מוריקה שבה שורר צל נצחי.
זהו השער להתיישבות שזכתה לשם העכשווי כרם בן-שמן, אך בעברה נקראה "מושבת בצלאל". 

המושבה, שהוקמה בשנת 1910 על אדמות שנרכשו על ידי קק"ל 4 שנים קודם לכן, הייתה חלק מחזונו של בוריס שץ, מייסד "בצלאל", בית הספר לאומנויות בירושלים.
כחלק מהגשמת רעיונותיו הציוניים הוא שאף להקים מושבות אומנים שיהוו שלוחות חיצוניות של בית הספר.

המושבה היחידה שאי פעם הצליח להקים הייתה בבן שמן וגם היא לא הייתה הצלחה מזהרת ולא האריכה ימים.
בוריס שץ הזמין לכאן אומנים תימנים שהתמחו בעבודת פיליגרין (מלאכת צורפות שבה חרוזים זעירים ו/או חוטים מפותלים ממתכת מולחמים יחד או על פני משטח מתכת).
באותו זמן הם חיו מהיד אל הפה והתגוררו במערות בנחל קדרון, כך שעבורם ההצעה קסמה עד מאד.

התימנים הסכימו לעקור מירושלים בתנאי שיהיו להם בית כנסת ומקווה ושיהיה להם מניין.
מכיוון שסכום הכסף שהוקצה הספיק לבניית חמישה מבני מגורים בלבד, חולק כל בית לשניים ושימש שתי משפחות, כדי שמעשר המשפחות שיגורו במקום יקום מניין.
כמה מהבתים המקוריים של המושבה נראים ממול: קירותיהם בנויים אבנים מקומיות גדולות וקרועים בהם חלונות מקומרים.

חלונות אחד הבתים המקוריים במושבה
צילום: יותם יעקובסון

כשפונים ימינה וממשיכים עד רחבת העפר שבקצה הרחוב, רואים משמאל את המבנה ששימש כבית הכנסת של המושבה.
הוא אומנם מגודר והעזובה הפושה בו רבה ומצערת, אבל ניתן להיכנס אליו בזהירות ואף להתרשם מהמקווה שבחלקו האחורי.

המבנה ששימש כבית הכנסת של המושבה
צילום: יותם יעקובסון

אל מול הפתח הראשי של המבנה ניתן לראות את הגומחה ששימשה לארון הקודש. ניתן להתרשם מהעיטור ברומו של גג המבנה, שעשוי בצורת מזבח ארבע קרנות ומהחלונות שצורתם כלוחות הברית. למרות שהעמותה לשימור אתרים השקיעה לא מעט כסף בשיקום האתר, הוא מוזנח מאד. הבעלים של המגרש הסמוך משתלט עליו בהדרגתיות. 

הגומחה ששימשה לארון הקודש
צילום: יותם יעקובסון

סיפור ההתיישבות של מושבת "בצלאל" נכשל.
בשנת 1914 המקום נעזב סופית.
שנה קודם לכן חלו רבים מתושבי המקום.
המרחק מירושלים וסכסוכים פנימיים בין התושבים עשו גם הם את שלהם.

נמשיך במסלול:

מבית הכנסת נמשיך אל קצהו האחר של הרחוב.
מימין, משולבות בחצר בית חדש, נוכל לראות את עמדות ההגנה שנוצקו כאן ב-1948 (גם משני עבריו של בית הכנסת, ממזרח וממערב עמדות דומות).
מכאן נפנה שמאלה בחזרה אל ה"ירדן" ונמשיך אל רומה של הגבעה ממערב.

בראש הגבעה, משמאל לדרך ומימין לבריכת אגירה גדולה מבטון, נראה מבנה אפור שנקרא "בית ארלוזורוב".
קודם שנספר את סיפורו נחפש שער מתכת בעברו השני של הכביש ונכנס אל "החצר הפנימית" (שילוט במקום).

המתחם, שנועד לשמש כמרכז לימוד והכשרה חקלאית ליותר מ-50 בני נוער, ניצולי פרעות קישינב, נוסד בשנת 1905 על ידי ישראל בלקינד מקבוצת הביל"ויים ונקרא "קריית ספר".
הוא הוקם במקביל להקמתו של בית החרושת "חדיד" (ולימים שמן) מייסודו של נחום וילבוש (וילבושביץ).
היה זה מפעל השמן המודרני שהוקם בארץ-ישראל (שרידיו המועטים נמצאים בסבך צמחייה קוצנית במיוחד בין כפר הנוער לבין גינתון). 

הרצל, שלא אהב את הרעיון כי יהודי מזרח אירופאי ינהל בית ספר כתב על כך לזלמן דוד לבונטין, מנהל בנק אפא"ק, שמוטב היה לו בלקינד היה אב הבית ולא המנהל ומנע מימון נוסף למיזם.
בית הספר נסגר כעבור שנה.
ב- 1909 התיישבו בו החלוצים שהגיעו כדי לטעת את "יער הרצל", כרם זיתים עצום ששטחו יותר מ-200 דונם ושתוצרתו נועדה להוות עתודה למפעל השמן "חדיד".

כרם זיתים "יער הרצל"
צילום: יותם יעקובסון

המפעל והכרם הגדול הם שהעניקו לכפר הנוער שקם ב-1927 את שמו: בן שמן.
את הכפר, שהוקם בחצר "קריית ספר" שייסד בלקינד והלך והתרחב הלאה לממדיו הנוכחיים, הקים ד"ר זיגפריד להמן, בן תנועת "ברית שלום".
התנועה שאפה להביא למצב של אוטונומיה דו-לאומית, יהודית-ערבית, שוות זכויות, מטעם המנדט הבריטי, כשלב מקדים להגשמת מדינה דו-לאומית עצמאית.
כפר הנוער הלך וגדל. הוא קלט אליו את ראשוני "עליית הנוער" ולימים ילדים וילדות שניצלו מאימת השואה.

ניתן לערוך בכפר הנוער סיור בין כשעתיים עם שוקי שוקרון, אחד מוותיקי העובדים מקום.
הסיור כולל ביקור באזורים הסגורים של הכפר, במוזיאתר שבו מוקרן סרטון בן מספר דקות על המקום, בהיכל האומנויות שהוקם על ידי האומנית לאה מיכלסון, בוגרת הכפר ויותר מכל – לשמוע סיפורים מרתקים.

אוסף שתרמה האומנית לאה מיכלזון
צילום: יותם יעקובסון

האומנית לאה מיכלזון, שהתפרסמה יותר מכל בזכות פסלה "זעקה אילמת" שניצב ב"יד ושם", בחרה לפני מותה להקדיש רבות מעבודותיה לכפר הנוער בבן שמן, כי בו החלה את דרכה האומנותית.
האוסף שתרמה מוצג כיום בתוך מה שהייתה בריכת המים של החצר הפנימית.
בין העבודות שתרמה מעזבונה נמצאות שתיים מיצירותיה הראשונות (הסיורים בתשלום לכפר הנוער. טלפון לתיאומים, בימי חול בלבד: 052-3629150). 

ומהו בית ארלוזורוב?

ב- 16.6.1933 ביקר ארלוזורוב עם הנציב הבריטי העליון ופמלייתו בכפר, על מנת להראות לו את כוחו של המפעל הציוני בכוונה להשיג סרטיפיקטים (אשרות כניסה נוספות) לעולים יהודים.
כששב ארלוזורוב באותו ערב לתל אביב טייל עם רעייתו לאורך חוף הים ושם נרצח.
עובדי בן שמן ההמומים החליטו להנציח את זכרו במבנה שהוקם.
בבית ארלוזורוב פועלת בימי חול המסעדה "מקום בכפר", 08-9245887.

המשך המסלול:

נמשיך ברחוב "הירדן" מערבה, נצא מכפר הנוער בחזרה לכביש 443 ונפנה בו ימינה לעבר לוד.
אם אנחנו רוכבים באופניים חובה לרכוב בזהירות בשוליים.
משמאל לכביש נבחין בכמה עצי איקליפטוס גדולים. זהו המקום שבו ניצב מפעל השמן "חדיד" שכאמור, כמעט ולא נותר לו זכר.

בפניה הראשונה ימינה נפנה למושב גינתון. בכיכר נמשיך חצי ימינה בדרך החרוב, עד סופה.

מקצה דרך החרוב ממשיכה דרך עפר אל השדות. המחסום במקום לעתים סגור ולעתים פתוח (למגיעים ברכב מומלץ לחנות כאן, כי המחסום עשוי להסגר ללא התראה מוקדמת!). 

בשדות מושב גינתון נמצאים שרידי הישוב הקדום שעל שמו נקרא המושב העכשווי: ג'ינדאס, שהיווה את שער הכניסה ללוד עבור הבאים אליה מצפון.
כבר מרחוק ניתן להבחין בצמרתו של עץ שיזף עתיק, סימן היכר מובהק למקום קדוש ובמשוכות הצבר הרבות.
לא ברור עד כמה קדום היישוב במקום.
השרידים הנראים על פני השטח הם מהתקופה הממלוכית (מאות 14-16) והתקופה העות'מאנית.
במאות 16-17 היה זה כפר קטן שתושביו התפרנסו מגידול דגן, שומשום, זיתים, עצי פרי, עדרי בעלי חיים ומכוורת.
אדמות הכפר השתייכו לכמה הקדשים (וואקפים, שמכספי הכנסותיהם מימנו מוסדות דת ותמחוי), ביניהם וואקף שהקימה אחת מנשותיו של סולימאן המפואר והוואקף של מערכת המכפלה בחברון.
הוא ננטש עקב התקפות בדואיות, שב ויושב, נחרב בהתקוממות מקומית בתקופת הכיבוש המצרי (1832-1840) עד שננטש סופית ב- 1882.
הניסיונות הציונים והנסיונות של הטמפלרים מוילהלמה לרכוש את האדמות עלו בתוהו, בין השאר בשל היותן אדמות וואקף.

כיום נותרו במקום שרידי מסגד (עדיין ניתן להבחין במח'ראב, גומחת התפילה), מקום משכן לעולי רגל, שרידי בתי מגורים ובריכות. כ
ל המבנים הציוריים בסכנת התמוטטות ובמקום אין שבילים מסודרים. יש לקחת בחשבון שבקיץ עולים וצומחים כאן קוצים גבוהים ומאיימים. 

כיום, נותרו באתר שרידי מסגד, מבני מגורים, בריכות, באר וכרמים, המעידים על חשיבותו בימים עברו.

כדי לחזור לנקודת ההתחלה רוכבי האופניים צריכים לשוב אל הכניסה למושב גינתון, לפנות ימינה בכביש מס' 443 ומיד שמאלה למושב בן שמן. 

עוד מנופי המסלול: